-
קווירוצנטריות Queerocentrism

תערוכה קבוצתית
רוחות המלחמה מסירות את שכבת ההגנה מנושאים רגישים אשר נותרו קבורים, רדומים אך שרויים בהמתנה לרגע האפשר כדי להביע את דעתם. אתנוצנטריות או: עֲדָתָנוּת היא הנטייה להתבונן בתרבות אחרת מבעד לתרבותנו ומוצאנו ממקום עליון של שיפוט. בהמשך לתערוכה הקודמת "קוויר – אזור מלחמה" אשר בחנה את המצב הרגשי של תרבות הלהטב"ק בעת מלחמה, התמה אשר בנתה תערוכה זו בחרה להרחיב את הגבולות של האמנות הקווירית לבדה, במטרה לשקף ככל האפשר התבוננות קוירוצנטרית.
תערוכה זו מבקשת לבחון את האופן שבו החברה ההטרו-נורמטיבית מתבוננת ומציירת בעיני-רוחה
את הדמות הקווירית ובמקביל לחשוף כיצד קווירים מדמים שרואים אותם?
גלריה ק' מתעתדת להרכיב דיוקנאות סטריאוטיפיים בהיבטים שונים, במגמה להביא להתפוגגותם.
מציגים: אדמונית, אילנית, בר גורדון, דורון דרוקמן, דניאל מנו בלה, נוי לואיז, סיון כהן, עדן איינברג, תמר שם










-
"קוויר – אזור מלחמה Queer War Zone"

-
סיפור המעשה של תערוכת "להרוג אייל קדוש"

תערוכת החמ"ל האקטיבית נפתחה בתאריך 01.11.23 בקריאה להשבת החטופים. התערוכה נבנית ומצרפת אמנים נוספים.
זהו סיפור מחריד על מלחמה,
שפרצה בשבת של שמחת תורה
בעקבות רצח אכזרי ובלתי נתפס של יותר מאלף ושלוש מאות נשמות
וחטיפתן של 241 נפשות בידי חיות אדם מטורפות, מיואשות.
זוהי תערוכת חמ"ל שנועדה לשקף ולהזכיר לעצמנו ולעולם
שערך חיי האדם ביהדות ובמדינת ישראל הוא מעל הכול ולכולם.
התקבצנו יחדיו – אמנים ואמניות – ויצרנו תערוכה משותפת בקריאה לשחרור החטופים והחטופות.
יצרנו במרכז החמל חממה, קנינו חמניות כמספר הנפשות החטופות ופיזרנו אדמה, כדי שנבשר יחדיו את בוא הגאולה. זרענו זרעי חמניות והשקנו מדי יום, רצינו שהמציאות תהיה לחלום.
אל מול קמילת החמניות העצובה, ראינו נביטה אל עשרות גרעיניות של אהבה, אך, ככל שהזמן חלף כך הנבטים איבדו תקווה וקמלו בחלל הסגור, ללא אור, ואוויר למשאף.
האדמה נערמה לתל מיותם והחמניות היבשות נאספו לזיכרון עבור אלה שכבר אינם.
-
הזמנה לתערוכה בגלריה ק'

"להרוג אייל קדוש" פתיחה מחודשת 11.01.24
תערוכת חמ"ל קבוצתית, אקטיבית, בקריאה להחזרת החטופים, נפתחה בתאריך 01.11.23
-
התרבות קווירית – תערוכה קבוצתית 20.07.23

תערוכה קבוצתית העוסקת בסוגיית הקמת משפחה ורבייה בהיבטים קוויריים . לחצו לאיוונט –


בעבר, הדרך המקובלת בחברה להפוך להורים הייתה אחת: אישה ואיש, ביצית וזרע. בעוד ובמובן הביולוגי לא השתנה רבות, הפלואידיות המגדרית והמינית הקיימת כיום בחברה פתחה דלת למגוון אפשרויות הורות החורגות מהקטגוריה 'איש ואישה'. המושג "קוויר", לפי התיאוריה הקווירית העכשווית, נוטה לעמוד בניגוד להולדה ומשפחתיות, הנתפסת כהטרונורמטיבית, ומסמלת את טבעון האתוס המשפחתי ההגמוני.
במקביל, קיימת הורות "קווירית"; תאי משפחה בהם זוג ההורים מגדירים עצמם כקווירים, או כאלה המגדלים את ילדיהם.ן מבלי להגדיר אותם.ן מגדרית בהתאמה למין, אלא תוך חינוך א-מגדרי ונתינת אפשרות בחירת המגדר לילדיהם.ן באופן עצמאי בהתאם לטבעם.ן.
התערוכה הקבוצתית "התרבות קווירית" חושפת ומציגה תהליכים, מחשבות והתלבטויות הקשורות בכל דרך להורות קווירית, במטרה ליצור רב-שיח תרבותי המדגיש את הכמיהה והזכות להפוך להורה.
קישור למידע נוסף ודימויים:
-
מַקְהֵלַת אֵירוֹוִיזְיוֹן בָּאָסוֹן

דימוי: האמנית האלמונית, מַקְהֵלַת אֵירוֹוִיזְיוֹן בָּאָסוֹן
ביום ג' 10.02.26 נפתחת תערוכה מעוררת מחלוקת על אודות החרם העולמי כלפי השתתפות ישראל באירוויזיון.

הזמנה לתערוכה אירוויזיון באסון התערוכה „אירוויזיון בזמן אסון” בוחנת את המתח שבין מופע תרבותי גלובלי לבין מציאות של משבר, חרם, פיצול תודעתי וריבוי קולות. העבודות המוצגות אינן עוסקות בתחרות המוזיקלית כשלעצמה, אלא במנגנון התרבותי שבתוכו מתקיימים צפייה, השתתפות והזדהות — גם כאשר המציאות סביב רוויה באלימות, אובדן וערעור מוסרי.
האירוויזיון משמש כאן כפריזמה: מופע הנתפס כא־פוליטי, אך פועל כזירה טעונה של ייצוג, כוח, שייכות ומחיר.
העבודות והאמנים המשתתפים:
האמנית האלמונית ואילן מויאל — „Ancient National Symphony”
עבודה פואטית־סמלית שנוצרה כשיתוף-פעולה בין דימוי מודפס מאת האלמונית, המציג את "טראנסיס – עורבנית-חקיינית", ועליו תוספת של האמן והאוצר. היצירה המתארת גוף קולקטיבי מדומיין כאובייקט רזוננטי יחיד. הלאומיות מופיעה כאן לא כזיכרון נוסטלגי, אלא כמנגנון רגשי וטקסי הפועל בו־זמנית ככוח מאחד וככוח מעצים. בעדכון האחרון של העבודה נוספו מאזניים תלת־ממדיים: מצד אחד דמות „אוצר”, ומנגד פרח אדום שנשר — כמשקל הלב האנושי. תוספת זו מחדדת את המתח בין סמכות, שיפוט וערך מוסדי לבין פגיעות, חמלה ורגש.
עובד צרף — „Made in Israel”
צילום המתמקד בדימוי מוכתב של נראות, גוף וסמל. העבודה נעה בין אותנטיות לבימוי, בין זהות חיה לבין מיתוג לאומי, ובוחנת כיצד דימוי מדינתי נארז, מופץ ונצרך כלפי חוץ — לעיתים תוך ניתוק מהמציאות המורכבת שהוא אמור לייצג.
רותם ראובן ארג’ואן — „Frida’s Heart”
עבודה המתכתבת עם דמותה האיקונית של פרידה קאלו, אך מציגה אותה כדמות מודעת לעצמה, כחקיינית הבוחרת בנתיב של נתינה רגשית לשירות המוזיקה והביטוי האמנותי. היצירה מבקשת להחזיר למופע ממד של מחויבות פנימית ולא של תיווך ציני.
חנה אשורי — „The Measurers”
ציור חדש המבוסס על דמות מתוך תערוכת היחיד שלה „Tziurkav” (2018). הדמויות משתקפות זו בזו כקהל שופט, מודד ומבקר. מתוך כשל אישי משותף נחשפת אלימות שקטה הטמונה במנגנוני ביקורת תרבותית פנימית ובשיח הערכה לכאורה נייטרלי.
סמדר לומניץ — „אני חמור, מי בא איתי לנעור?” (וידאו)
סמדר לומניץ מצטרפת לתערוכה מעמדה אישית, חשופה וחד משמעית. לומניץ מאמינה בבירור שישראל צריכה להשתתף באירוויזיון, ורואה בהשתתפות עצמה – למרות מורכבותה – פעולה של סוכנות ולא של נסיגה. בתערוכה מוצגות 2 יצירות: ציורה משנת 2017, "מחווה לעצמי המבוגר", המתאר מאבק מתמשך עם הרצון לשיר לצד פחדים שחסמו את קולה מילדותה. לעומת זאת, ולראשונה בהקשר זה, לומניץ מציגה עבודת וידאו עכשווית (48 שניות), שנוצרה במיוחד עבור התערוכה: שיר קצר והומוריסטי שכתבה, הלחינה וביצעה – "אני חמור, אני חמור, קדימה כולם, מי מצטרף אליי לנהירה?". נוכחותה בתערוכה, הנעה בין פגיעות להומור, וידוי וביצוע מודע, מבטאת מחויבות להשתתפות גם כשהיא כרוכה במבוכה, סיכון ואי נוחות – התעקשות להישאר בתוך השיח במקום להתרחק ממנו.
פרוין שמואלי בוכניק — „שירת הבריאה” (שמן על בד)
ציור הבנוי בטכניקה קלאסית של שכבות לאזורה, הפורש מרחב קוסמי של זהב וספיר. ציפורי שיר בתנועה מעגלית הופכות לשירה ולתפילה חזותית. העבודה נקראת כמשאלה אוניברסלית לטוהר, ריפוי ויופי נשגב, ומוצבת כמענה ישיר לדמות העורבנית־חקיינית: שירת הזמיר כעמדה עיקשת כנגד רעש, האשמה וחרם.
גיא הגלר — „The Boxer” (2013)
צילום מתוך סדרה מתמשכת העוסקת במופע וב־ready made. דמות מתאגרף עם כפפות צהובות המצולמת ב־extreme close-up, מהדהדת מאבק מתמשך בתוך ערפל של מידע, טשטוש ועמימות. בין פוקוס אידיאלי לטשטוש מתעתע, העבודה מבטאת ניסיון “להכות חזרה” במציאות שבה גם העובדות עצמן מצויות בעימות ובמרווח שנוצר בין צבע כתזכורת מטושטשת לטראומה לאומית שמדחקה לשוליים.
מרים שטרמן — „The Spectators”
רישום שנוצר במיוחד עבור התערוכה. דמות קדמית החושפת את ליבה עומדת מול רקע של פרצופים וקולות — מערכת הצופה, צורכת ומתעלמת. העבודה מצביעה על המחיר הרגשי של השתתפות במנגנון תרבותי רחב ועל הפער בין ייצוג כן לבין ציניות ושימוש פוליטי במופע.
מירה צדר — דיוקן מתוך סדרת דיוקנאות מופשטים (2015)
דיוקן העוסק בפיזור הדעת ובהתמקדות בתחושה. ריבוי הקולות המתואר בעבודה משקף תודעה כוזבת, עמוסה ורועשת, ומציע מבט פנימי על מצב נפשי ותרבותי של היעדר בהירות.
תמי אלקון – מכחולי שח-מט
מציגה בתערוכה זו שיר מחאה המופיע כמקבץ של אמירות המחברות באופן חזותי בין האמן ומהות המחשבה אל-מול העשייה, ובין תפקידה של האמנות בתוך פוליטיקה של מלחמה במציאות של ישראל. השיר מתכתב עם אמנות מושגית וחושף את המתח בין המקומי לבינלאומי בתוך אמנות ויצירה שנועדו להתהוות בסביבה מפרה ומאפשרת, מתנגשות במחסום של חרם ונידוי. דימויים העולים מהשיר מאוירים ברגישות של מכחול דיו ואקוורל ישירות על גבי הטקסט המודפס ככרזה, פותחים אותו לשדות רב תרבותיים ונוגעים במעבר מהאינטימי לחשוף.
סיכום אוצרותי
יחד, העבודות בתערוכה יוצרות מרחב של התנגדות שקטה: לא מחאה ישירה, אלא התעקשות על מורכבות, על שירה, על מבט ועל אחריות. זהו מרחב שבו המופע אינו מבטל את האסון — אלא מתקיים בתוכו, ומחייב בחינה מחודשת של מקומם של האמן, הצופה והקולקטיב בתוך תרבות של צפייה, השתתפות ושיפוט.

טראנסיס, המרכבה, אילן מויאל -
הזמנה למיצג "טראנסיס – עורבית-חקיינית"


מיצג "טראנסיס – עורבית-חקיינית" בתאריך 19.02, בתוך התערוכה אירוויזיון באסון תתקיים פעולה חיה.
הפרפורמנס יפעל כמעבדה פתוחה:
גוף, קול ותודעה במצב של היעשות.
לא ייצוג ולא מחווה, אלא הפרעה – חיקוי שאינו נאמן למקור,
וקול שאינו מבקש הסכמה.
הפעולה תתקיים כחד־פעמית,
ללא תיעוד מוקדם וללא הבטחה למה שיתרחש.
זהות אמנית המיצג תישאר חסויה.
גלריה לאמנות קווירית בע"מ מתכבדת להציג: טראנסיס
-
תחרות דימויים – אירוויזיון בָּאָסוֹן | טראנסיזם 2026

דימוי: "ההצבעה הגדולה", ארן אביס, דימוי דיגיטלי
לקראת התערוכה "אירוויזיון בָּאָסוֹן" שתיפתח בגלריה ק' בתאריך 10.02.26 שעה 20:00 ברחוב לוינסקי 71 תל-אביב יפו, השקנו בתאריך 30.01.26 באתר TRANSISM ממשק להעלאת דימויים של גולשים. לאור ההיענות, יצאנו בקריאה:

דימויים אתר טראנסיזם קול קורא ליוצרות ויוצרים בישראל!
גלריה ק׳ וטראנסיס מזמינים אתכם להעלות דימוי לאתר טראנסיזם
ולקחת חלק במהלך אמנותי פתוח, ביקורתי ובהתהוות.
הדימוי הנבחר לא רק יזכה בפרס.
הוא יהפוך ל־נקודת מוצא.
הדימוי שייבחר ישמש בסיס ל־
קיר אמן ממשיך | גלריה ק׳
ויכניס את היוצר/ת לסדרה אמנותית שתתפתח בעקבותיו
ותוצג בגלריה כחלק ממהלך טראנסיזם.
זו אינה תחרות יופי.
לא מוצר סופי – אלא היעשות אמנותית.
🔹 העלאת דימויים: פתוחה לקהל ישראלי בלבד
🔹 הצבעת קהל: באתר טראנסיזם בתאריך 15.02.26
🔹 בחירה סופית: אוצרותית
🔹 התוצאה: קיר אמן ממשיך בגלריה ק׳
להעלאת דימוי ולהצבעה, לחצו על התמונה למטה.- יש לכתוב את שמכם המלא באנגלית בשם הקובץ
טראנסיזם | גלריה ק׳
אמנות בהתהוות.
-
"אירוויזיון בָּאָסוֹן" הזמנה לפתיחה

-
קול קורא לתערוכה "הישרדות 1945-2025"

-
החטא ועונשו (?) שיח גלריה

התערוכה "החטא ועונשו (?) מהווה המשך ישיר לחזון גלריה ק' ולנרטיב התערוכות המוצגות. בשיח שיתקיים ביום שישי 30.01 ישתתפו האמנים.יות: תמי אלקון, גיא הגלר, עובד צרף, מרים שטרמן ואילן מויאל.

האמנית האלמונית, עורבנית-חקיינית טראנסיס – העורבנית־החקיינית – ניצבת בין מאזניים מתנדנדים.
קולה אינו פוסק: הוא שיח, הוא הד, הוא חיקוי ההופך לעדות.
בין צדק למשפט, בין חשיפה לשתיקה, היא מזכירה את הרגע שלפני המעשה – את הקריאה האלוהית אל נפש מדממת מקנאה:
“הלא אם תיטיב – שאת.”
לא פסק דין, אלא הזמנה.
לא עונש, אלא אפשרות לבחור אחרת.
שיח עורבים, הצטרפו לאירוע -
החטא ועונשו (?) תערוכה קבוצתית

-
הָרָצוֹן לְעָצְמָה וְהַחֲזָרָה הַנִּצְחִית

אילן מויאל

החטא ועונשו(?) אילן מויאל, דימוי דיגיטלי מהו חטא בזמן שבו עצם ההתעקשות לדבר נתפסת כסטייה, ומהו עונש כאשר מנגנוני השיפוט ממשיכים לפעול גם לאחר שאיבדו את משמעותם?
התערוכה “החטא ועונשו(?)” נפתחת מתוך עיסוק בדימויי הכרעה — מאזניים, גוף, סמכות — אך מפרקת אותם מבפנים. אין כאן הצעה לצדק מתוקן, אלא בחינה של האופן שבו מושגים כמו מוסר, אשמה וחנינה נשחקים, מתהפכים ולעיתים משמשים ככלי של שליטה והשתקה.
חמשת הדימויים בסדרה של אילן מויאל "מאזני החטא-ועונשו" מובאים כתמצית הבסיס הפילוסופי-אתי לתערוכה ומהווים שער רעיוני אל המהלך כולו:

מאזני-החטא ועונשו, סדרה דיגיטלית, אילן מויאל המתקה על עונש
דמות פושטת זרועות אוחזות מאזניים, כמי שמבקשת לרכך גזר דין שכבר נגזר. אך תנוחת הגוף הפתוחה אינה מבטלת את מנגנון השיפוט, אלא חושפת את המאמץ האנושי להמתיק מערכת שאיבדה את מידת החמלה שבה.
חנינה מגונה
כאן החנינה עצמה הופכת לאובייקט חשוד. הגוף הפגיע נושא את המאזניים על בשרו, ומעלה שאלה מטרידה: מתי מחילה חדלה להיות מעשה מוסרי והופכת למחווה של כוח, סלקטיבית, כזו שמדגישה מי זכאי לה ומי מודר ממנה.
חטא על פשע
הדימוי מצביע על הצטברות אלימה: פשע שנענה בחטא נוסף, תגובה שמעמיקה את העוול במקום לבלום אותו. המאזניים אינם מאזנים עוד — הם נגררים יחד עם גוף שכפוף תחת רצף של הכרעות כושלות.
לבן על לבן
לובן כפול — גוף, בגד, מרחב — יוצר אשליה של טוהר, אך גם מחיקה. זהו דימוי של מוסר המבקש להיראות נקי, תוך טשטוש הזיכרון, ההקשר והאחריות. חפות שהופכת לריק.
מאזני השכינה
הדימוי המיתי והמרוחק ביותר בסדרה. דמות כמעט לא-אנושית, מכונפת, אוחזת מאזניים ממעל. זהו שיפוט שמיימי שנותק מן הגוף, מן הסבל, מן הקרקע — סמכות שממשיכה לשקול, אך חדלה מלהיות נוכחת.
יחד, חמשת הדימויים אינם מציעים הכרעה אלא מציבים מראה: עולם שבו מנגנוני הצדק ממשיכים לפעול גם לאחר שאיבדו את יכולתם להבחין בין חטא, פשע, מחילה ואנושיות.





גלריית דימויים מהתערוכה תפורסם לאחר הפתיחה
"החטא ועונשו (?)" בפורטפוליו

-
טראנסיס – עורבנית-חקיינית


טראנסיזם – עורבנית-חקיינית, ביאור טראנסיס לא הופיעה מתוך רצון לייצוג, אלא כתגובה לזעקה. זעקת המחיקה של דנה — קול שהפך לאייקון ואז הודר מן המיתוס — היא שקראה לה להתגלות. טראנסיס נולדה כחלק מושמט מן הסיפור הרשמי: גוף שנושא את האמת של מיעוט מודר, ומסרב להיעלם מן הבמה.
בראשיתה נשאה לפיד. לא נשק, אלא אור. הלפיד לא נועד לנצח, אלא להאיר את מנגנון ההשכחה עצמו. טראנסיס עמדה גלויה במקום שבו הושאר חלל, והחזיקה קול שאינו מבקש רשות.

טראנסיס – עורבנית-חקיינית 
טראנסיס TranSis כעת היא שבה — והחזרה היא פעולה. הקשת מופיעה לראשונה כהבנה שלפיד האמת כבר אינו מספיק. הקול נדרש למתח, לכיוון, לסיכון. החץ אינו כלי הרג; הוא נשא קול. מיקרופון בוער.
כך טראנסיס חוזרת כעורבנית־חקיינית: מי שאוספת קולות מושתקים ומשיבה אותם אל המרחב הציבורי, טעונים ובלתי ניתנים להחלקה. לא כדי לנצח, אלא כדי לסמן את הרגע שבו שיר חדל מלהיות מופע — והופך לפעולה.

טראנסיס – עורבנית חקיינית יורה את חץ האירוייזיון 
רציתי רק לשיר, אילן מויאל אירוויזיון באסון: טראנסיס והאונטולוגיה של ה"יש"/ אילן מויאל
התערוכה הנוכחית בוחנת את ה"יש" החשוף והפצוע של הקיום הישראלי ב-2025, כפי שהוא מתגלם בדמותה של "טראנסיס – עורבני-חקיין". זהו אינו עיסוק בנראות חולפת, כי אם בשליחות היסטורית – ניסיון נואש לאחוז במהותו הבראשיתית, הכמעט נשכחת, של האירוויזיון כמרחב שבו זהויות לא רק "נראות", אלא פשוט קיימות.
ה"טראנסיזם", ברוח הגותו של היידגר על ה"דאזיין" (Dasein – ההוויה שם), הוא המצב הקיומי של דמות הנאבקת על זכותה ל"היות" במרחב שבין הוויה אותנטית לבין קיום לא-אותנטי, המוכתב על ידי נורמות פוליטיות. טראנסיס, חמושה בחץ וקשת ובמיקרופון בוער, אינה לוחמת למען תדמית, אלא למען האונטולוגיה של הקול – הזכות הבסיסית להשמיע את ה"יש" של הטראומה הישראלית, גם כשהעולם מעדיף להחריש אותו.
הארכיאולוגיה של המחיקה: דלז ו"הרצון לעוצמה"
בהשראת גישתו של דלז (Deleuze) ל"גוף ללא איברים" (Body without Organs) ומושג ה"טראנזיט", טראנסיס היא ישות אונטולוגית הפועלת במרחב שבו הזהויות הנוקשות קרסו. היא קמה לתחייה מתוך המחיקה של דנה אינטרנשיונל מטקס המשואות – אירוע שחשף את נקודת השבר שבה המוסר הופך לכלי צנזורה פוליטי.
המחיקה הזו לא הייתה סוף, אלא ה"רצון לעוצמה" (Wille zur Macht) הניטשאני בהתהוותו: דחף קמאי להתגלם מחדש ככוח מכונן. הסקר שמוצג בתערוכה לא מבקש לבדוק דעת קהל, אלא מהווה כלי היידגריאני לחשיפת ה"הסתרה" (Aletheia), להארת הדילמה הקיומית: האם אנו בוחרים בהוויה אותנטית של כאב וקיום עצמאי, או בהשתקה נוחה של המציאות המלחמתית?
העורבני החקיין: השליחות ההיסטורית של ה"יש"
הכינוי "עורבני חקיין" (Mockingjay), הלקוח מהמיתולוגיה העכשווית, ממצב את טראנסיס כסמל התנגדות עממי מובהק. היא אינה גיבורת-על במובן הקאנוני, אלא כוח משבש (Disruptive Force) הפועל מתוך השוליים כדי למלא שליחות היסטורית: להזכיר את ה"יש" הבראשיתי של האירוויזיון כפלטפורמה שנועדה לאפשר לכל אומה להיות ולשיר את שירה הייחודי.
היא משתמשת בקולה (המיקרופון הבוער) ובדיוק של חץ וקשת כדי לפגוע ישירות בלב הצביעות הפוליטית של מדינות המשתתפות – אלה המבקשות ליהנות מהזוהר של התחרות מבלי להתלכלך במציאות המורכבת של המלחמה. טראנסיס דורשת הכרה במוסר חדש, כזה שאינו פוחד מהניגודים ומהפרדוקסים של הקיום הישראלי ב-2025-6.
-
רָצִיתִי רַק לָשִׁיר…. אירוויזיון 2026 I Only Wanted to Sing


המיקרופון של השטן, דימוי דיגיטלי, אילן מויאל זו אינה הופעה.
זו אריה אזרחית.
הקול מבקש רק לשיר.
הרעש הוא שמעיר את השנאה משנתה.
זהו רעש מצטבר:
אנטישמיות, בורות, כאב, הזדהות, עצב, כעס, חמלה —
מכלול הקולות שכל עם ולאום נושאים עם תרבותם, באשר היא.
היצירה אינה מאשימה את השירה,
אלא את הרעש העוטף אותה —
ואת חוסר היכולת להבחין ביניהם.This is not a performance
It is a civic aria
The voice seeks only to sing
It is the noise that awakens hatred —
noise made of fear, ignorance, pain, identification, grief, anger, and compassion
carried by every person and every culture
The work does not accuse the song
but the world that can no longer distinguish
between voice and noise
Curatorial text: Ilan Moyalהאם מדינת ישראל צריכה להשתתף באירוויזיון? Should the State of Israel participate in Eurovision?





































