גלריה ק' Q Gallery

דימוי: המורה עם האבסינת האפלה, האמנית האלמונית.

בעקבות מזגו האוויר הסוער, פתיחת התערוכה תתקיים ביום ראשון, נר ראשון של חנוכה, בשעה 20:00, בתאריך 14.12.25. מוזמנות!

מאת: אילן מויאל, אוצר התערוכה

מציגים: אושרת כרמלי ,בר גורדון, האמנית האלמונית, ורד נמרוד, חנה אשורי, חדווה ראובן, מור קייל, מעיין שלום, מרים שטרמן, ניצן ישמח, עינת שטקלר, שירי חנה לס, תמי אלקון.

אני כותב את הטקסט הזה כשהחלל כבר עומד.
העבודות תלויות, הווידאו מוכן, וחדר המורים בנוי — מיחם, כיסאות, שולחן. לא כדימוי, אלא כמצב.

מורות מתות בסתר לא נולדה כרעיון לתערוכה. היא נולדה מתוך מפגש. השנה האחרונה העמידה אותי, באופן שלא ביקשתי, מול מצבו של מקצוע ההוראה — לא כתיאוריה ולא כעמדה עקרונית, אלא כמציאות שחדרה אל חיי ואל גופי, ואילצה אותי לפרש. לא מהזווית של מי שמתבונן מבחוץ, אלא מתוך השתייכות.

יש רגעים שבהם אתה מבין שהמקצוע שבו אתה פועל כבר אינו רק תפקיד, אלא תנאי קיום. שהעייפות אינה תוצאה של עומס רגעי, אלא של דרישה מתמשכת להחזיק — ידע, סמכות, יציבות — גם כשמשהו יסודי נסדק. המפגש הזה לא התרחש דרמטית; הוא התגלגל לאט, דרך שגרה, דרך התעקשות להמשיך.

לא ביקשתי לייצג מורות, אלא להקשיב לנקודה שבה הסיפור שלהן פגש את שלי. ככל שהעבודה התקדמה, הבנתי שאני עוסק פחות במערכת החינוך ויותר במחיר של ההחזקה עצמה: מה קורה לגוף שנדרש להיות נוכח תמיד, גם כשהיכולת להחזיק כבר נשחקת. מה קורה לנפש?

חנה אשורי: "כאשר הגעתי מהקיבוץ לבית ספר תיכון האזורי הרגשתי התנגדות ותחושת איום משיטות הלמידה "העירוניות" הקשוחות, ממשטרות.
התלמידות והמורות החדשות נראו מפחידות,
אבל גם עם עוצמה מסתורית.
הדמויות 'המכשפיות' בציור מטילות כישוף אחת על השנייה, בו זמנית עם ברכה הדדית."

בחרתי לפתוח את התערוכה סמוך לחופשת חנוכה מתוך כוונה מודעת. זהו זמן שבו מתאפשרת עצירה — לא חופש במובנו המלא, אלא השהיה. סדק בלוח הזמנים, שמאפשר לראות את מה שבימים רגילים נדחק לשוליים.

חדר המורים שנבנה בגלריה אינו מחווה ואינו ביקורת נוחה. זהו מרחב מוכר לי מאוד — המקום שבו למדתי עד כמה עיקר ההוראה מתרחש מחוץ לשיעור עצמו. רציתי להביא אותו אל מרכז החלל לא כסמל, אלא כעובדה.

הווידאו המורה האלמונית נוצר מתוך הקשבה, אך גם מתוך זיהוי. הבחירה שלא להראות פנים אינה אסתטית בלבד; היא נובעת מהכרה בכך שיש מצבים שבהם הזהות האישית פחות חשובה מהמבנה שמייצר את הפגיעה.

אני כותב רגע לפני הפתיחה, כשגם אירוע הפרפורמנס שיתקיים במהלך ימי התערוכה עדיין מתהווה. במובן זה, הוא ממשיך את אותו קו: נוכחות של גוף מלמד, שנע בין שליחות לפגיעוּת, בין אחריות להיעלמות.

התערוכה כבר כאן.
היא נולדה מתוך נקודה שבה כבר לא ניתן היה להמשיך מבלי לעצור ולפרש.

מורות מתות בסתר: תערוכה קבוצתית בגלריה ק׳

„הנוסע השמיני של המערכת”: זִינוֹמוֹרָה

מתוך קו דק של רצון, נולד הגל הראשון.

רצון לעצמה, דחף שקט המבקש לגעת בעולם,

לפני שיש לו שם, לפני שיש לו צורה.

מן העומק עולה הזכר, ארכיטיפ של עוצמה.

אך העוצמה אינה שלו —

היא עוברת דרכו, משנה אותו,

מלמדת שגם כוח נעשה ולא ניתן.

ועל גל אחר עולות הנשים:

אחת נישאת אל האור, דימוי של יופי שנולד לתרבות.

שתיים מביטות בה, מבקשות להיות כמותה,

ומגלות כיצד השפעה מעצבת גוף, מעקמת חלום,

וכיצד היעשות־אישה איננה בחירה אלא תנועה תרבותית.

במערתו של נֶפּטוּן

הים מלמד את מה שהמערה של אפלטון שכחה:

שהאור והצל אינם אמת ושקר,

אלא גלים העוברים בנו,

משנים אותנו בכל פעם מחדש.

ובמרכז הסערה — שקט.

עין אחת, מתבוננת,

שומעת את השינוי לפני שנולד בו שם.

לבסוף, צורה.

לוגו של היעשות־השפעה:

הסימן שבו כל התנועות נאספות

וממשיכות לזרום הלאה,

כמו ים שאין לו סוף

וכמו דימוי שאינו מפסיק להשתנות.

כנסו לקישור לפוסט ולמאמר:

הֵעָשׂוּת-הַשְׁפָּעָה

גרסתה של האמנית האלמונית ל“האישה עם האבסינת האפלה”

האישה עם המשקה עולה מתוך רצף הדימוי האיקוני של “אישה עם אבסינת”, אך אצל האמנית האלמונית היא עוברת היפוך חרישי: המשקה אינו אסקפיזם אלא אובייקט־פצע, נוזל כהה שמזקק את המציאות במקום לטשטש אותה. היא אינה שותה כדי לברוח — אלא כדי לשאת את הבלתי־נסבל.

גופה זקוף אך אפוף עייפות שקופה; יציבה של מי שנאלצת להיות נוכחת עד כאב. פניה אינן של בדידות מטושטשת אלא של מודעות חדה, כנה־מדי, כמעט מאשימה: “אני רואה הכל. גם את מה שביקשת שלא אראה.” האבסינת, מסמל של ניוון, הופך לסמל של עיבוד־יתר, של עומק שמסוכן להביט בו ישירות.

היא כלואה בבר, שולחן, נוזל — אך התודעה גדולה מן החלל שסוגר עליה. מבטה רומז: העולם צר מדי עבורי. זו האפלה האמיתית: לא הצל, אלא הבהירות הפנימית שלא ניתן לכבות.

כך נטמעת האלמונית במהלך של היעשות–השפעה המתואר במאמר: אינה מתארת דמות, אלא מפיקה דימוי שנעשה מחשבה, מחשבה שנעשית פצע, פצע שנעשה מבט. מן הרצון לעצמה של ניטשה, דרך הדאגה וההתכווננות של היידיגר ועד ההיעשות הדלזיאנית — הדמות נעה בתהליך שבו ההשפעה אינה כוח חיצוני אלא זרימה פנימית של מודעות מדויקת מדי, חדה מדי.

ציורה הוא ההמשך החזותי של המאמר: המקום שבו ההיעשות יוצאת מן העמודים וננעצת בעין.

הקול קורא התארך עד תאריך 31.12.25

אוצר: אילן מויאל

מציגים: זאב אנגלמאיר, ענת ויזייה, הילה חסידים, אילן מויאל, ורד נסים, שחר סריג, מירה צדר, מרים שטרמן, דוריה שרה.

גלריה ק' עברה זה מכבר, מייצוג של קול קווירי מחתרתי לייצוג של קולות שונים בחברה. בתאריך 13.11.25 נפתחה התערוכה "דור טראומת העתיד", הניצבת במוקד הדרך שאחרי — דרך ההחלמה, ההיזכרות וההתהוות החדשה של רוח ישראל לאחר המלחמה והשבת החטופים הביתה.

בעקבות תערוכת המחאה הקודמת, "קולות לקירות פתוחים", מבקשת הגלריה להמשיך את השיח הפתוח — אך הפעם לא עוד זעקה מתוך הפצע, אלא הקשבה למה שנולד מתוכו.

קולות לקירות פתוחים, 07.10.23

הזמן הזה קורא לנו לעמוד אל מול דור טראומת העתיד: הילדים, הנערות, הלוחמים, המשפחות, החברה כולה — הנושאת את הצלקת ומחוללת מתוכה משמעות, אמונה ותקווה.

הגלריה מציגה יצירות החושפות את מרקם השבר וההתחדשות, את הזיכרון המתחולל בגוף ובנוף, ואת המבט על העתיד כאתיקה חדשה של חיים.

שילוב של עבר והווה לקידוש העתיד וחופש הבחירה מחדש.

מכאב לתודעה, ממראה עיניים למראה לב, ממלחמה לשיבה הביתה. זמן התמודדות.

זאב אנגלמאיר – מפת חרדות ברזל (2023)

צוירה מיד לאחר אירועי השבת השחורה. היצירה מספרת כי החרדה היא כעת פני הארץ. אין עוד הבדל בין טופוגרפיה לנפש: כל צעקה היא הר, כל פחד הוא גבול.

אם מונק זעק בשם היחיד, הרי שכאן הצעקה מתפצלת לאלפיים גרונות – דור של קולות מתמשכים. הצעקות אינן מבקשות הצלה; הן מבקשות היעשות – היעשות־חרדה, היעשות־קול, היעשות־אדם.

כפי שכתב דלז, “הפנים הן מפה של כוח” – וכאן, כל פנים היא כוח של הישרדות.

הילה חסידים – ללא כותרת (2023)

הרישום נוצר כחלק מתערוכת המחאה "להרוג אייל קדוש" בגלריה ק' שנפתחה בתאריך 01.11.23 בקריאה להשבת החטופים, מתוך צילום חטיפתה של נעה ארגמני, המושיטה ידה לעזרה. בהתבוננות מאוחרת היצירה טומנת בתוכה מסר: “הטראומה הלאומית מהדהדת.”

היצירה נתרמה לגלריה באדיבות האמנית.

ענת ויזייה, "יום חג".

האמנית הציגה את הציור במסגרת תערוכה קבוצתית "אנחנו" שהוצגה בגלריה ק' בחודש פברואר 2025, בתערוכה המאתגרת את תפיסת המושג "קוויר" כדיוקן, בתוך השאלה: מי זה בכלל אנחנו?! בהקשר של התערוכה הנוכחית, היצירה מאתגרת את האופן שבו "יום חג" מקבל משמעות אחרת שעות ספורות לאחר כניסתו המקודשת: חג קבלת תורה, שבת המלכה, הופך ליום אבל.

אילן מויאל – מלך (מנוקד כמו מלח) הארץ.

הג׳קט האהוב, שהיה שייך לאמן ונשחק עם השנים, נטען מחדש כחפץ טעון זיכרון של ימי מלחמה. בכיסו הימני — הסידור השלם ובמקום אטיקט, דימוי המלח המוכר, ובגופו — שכבות של מלח השוכן על הבליות, כצלקות פתוחות.

בין מלך למלח, בין גוף לבגד, היצירה מתפקדת כמעין קינה על הזמן, אך גם כהכתרה של החולין ושימור טראומה.

המלח — יסוד המשמר והמטהר — מתפקד כאן כחומר גאולה: הוא משיב לאדמה את ריח הגוף, למתבלה את הזוהר, ולארץ את המלך שבה.

ורד נסים – חירות (2004)

צולם בעת לימודיה של נסים במדרשה לאמנות והוצג כחלק מסדרת "ציפור הנפש". בהקשר של תערוכה זו: חזונה של החירות גובה מחיר בדם ובנפש.

צילום: נווה כהן.

דוריה שרה – הגנן (2025)

צויר כמתנה לאוצר התערוכה "אנחנו", שהוצגה בגלריה ק' בפברואר 2025..

הציור ממשיך את סדרת Super Happy Gardens – מעין אגדת ילדים למבוגרים החוקרת מיניות ונוף בין פנטזיה לממשות.

בהקשר של דור טראומת העתיד, מוצג האוצר בדמות הגנן המכסה את פניו וחושף את גופו בחסות האמנות ובנוצות דיו מרחפות – חזון שבו הפצע נובט מחדש כגן.        

גלריית צילומי הצבה בחלל גלריה ק'

עץ הזית כמו הבית, אילן מויאל, דימוי דיגיטלי, 2025.

שיר שמביט בעץ הזית כסמל טעון של מקום. בין ריח גשם ראשון למסיק בעיר, בין חומוס במסעדה ערבית לבין ביזת יבול בגדה — הזית הופך למראה של המציאות כאן, "בשולי המלחמה". פרי של חסד ושלום שנהפך לכלי לאומנות; עץ שהוא בית, שמן שהוא גם משיכה וגם מריבה. דרך השורשים — תרבותיים, דתיים וחילוניים — השיר מבקש לגעת במתח שבין הזיכרון, הכאב, והבית שאנחנו מנסים לשמור עליו.

נִיחוֹחַ שֶׁל גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן בָּאֲוִיר

עוֹנַת מַסִּיק הַזֵּיתִים הִגִּיעָה לָעִיר

זְמַן טוֹב לְנַגֵּב חוּמוּס בְּמִסְעָדָה עַרְבִית

וְלִבְזֹז אֶת הַיְּבוּל בַּגָּדָה הַמַּעֲרָבִית

עֵץ הַזַּיִת כְּמוֹ הַבַּיִת

שֶׁמֶן הַמְּשִׁיכָה, טַעַם הַשִּׂמְחָה

פֵּרוֹת שֶׁל חֶסֶד עוֹלָמִי

הוֹפְכִים לִכְלִי נֶשֶׁק לְאֻמִּי

הַגֶּשֶׁם מְטַפְטֵף עַל עֲצֵי הַזֵּיתִים,

הַטִּפּוֹת מַשְׁקוֹת אֶת פְּרִי הַמְּלָכִים.

הַסֵּמֶל שֶׁל הַשָּׁלוֹם, בִּשְׁמָם שֶׁל קְדוֹשִׁים,

כָּעֵת קַל יוֹתֵר לַעֲקֹר אֶת הַשָּׁרָשִׁים.

עֵץ הַזַּיִת, כְּמוֹ הַבַּיִת

שֶׁמֶן הַמְּרִיבָה, דֶּלֶק מִלְחָמָה

שָׁרָשִׁים שֶׁל קִיּוּם תַּרְבּוּתִי

מִתְפַּצְּלִים לְחִלּוֹנִי מוּל דָּתִי