גלריה ק' Q Gallery

זו אינה הופעה.
זו אריה אזרחית.
הקול מבקש רק לשיר.
הרעש הוא שמעיר את השנאה משנתה.
זהו רעש מצטבר:
אנטישמיות, בורות, כאב, הזדהות, עצב, כעס, חמלה —
מכלול הקולות שכל עם ולאום נושאים עם תרבותם, באשר היא.
היצירה אינה מאשימה את השירה,
אלא את הרעש העוטף אותה —
ואת חוסר היכולת להבחין ביניהם.

This is not a performance
It is a civic aria
The voice seeks only to sing
It is the noise that awakens hatred —
noise made of fear, ignorance, pain, identification, grief, anger, and compassion
carried by every person and every culture
The work does not accuse the song
but the world that can no longer distinguish
between voice and noise

Curatorial text: Ilan Moyal

האם מדינת ישראל צריכה להשתתף באירוויזיון? Should the State of Israel participate in Eurovision?

אֵירוֹוִיזְיוֹן בָּאָסוֹן – סקר השתתפות

מועד פתיחת התערוכה נדחה ליום ראשון, נר ראשון של חנוכה, בעקבות הסופה שפקדה את העיר. הדחייה הפכה להזדמנות: רגע של אור קטן לפני הכניסה לתערוכה העמוקה והנוגעת הזאת — ונס ראשון קטן במרחב הגלריה.

לרגל הערב נדליק יחד נר ראשון בשעה 20:00, נגיש סופגנייה אחת לכל מוזמנת ומוזמן, ונאפשר כניסה שקטה אל החלל לפני פתיחת הדלתות הרשמית.

האירוע ללא עלות, אך מצריך הרשמה ומילוי פרטים להזמנת סופגניות. לחצו עלי בבקשה!

• הרשימה תיסגר ביום ראשון בשעה 06:00 בבוקר

מוֹרוֹת מֵתוֹת בַּסֵּתֶר, תערוכת מחאה

דימוי: המורה עם האבסינת האפלה, האמנית האלמונית.

בעקבות מזגו האוויר הסוער, פתיחת התערוכה תתקיים ביום ראשון, נר ראשון של חנוכה, בשעה 20:00, בתאריך 14.12.25. מוזמנות!

מאת: אילן מויאל, אוצר התערוכה

מציגים: אושרת כרמלי ,בר גורדון, האמנית האלמונית, ורד נמרוד, חנה אשורי, חדווה ראובן, מור קייל, מעיין שלום, מרים שטרמן, ניצן ישמח, עינת שטקלר, שירי חנה לס, תמי אלקון.

אני כותב את הטקסט הזה כשהחלל כבר עומד.
העבודות תלויות, הווידאו מוכן, וחדר המורים בנוי — מיחם, כיסאות, שולחן. לא כדימוי, אלא כמצב.

מורות מתות בסתר לא נולדה כרעיון לתערוכה. היא נולדה מתוך מפגש. השנה האחרונה העמידה אותי, באופן שלא ביקשתי, מול מצבו של מקצוע ההוראה — לא כתיאוריה ולא כעמדה עקרונית, אלא כמציאות שחדרה אל חיי ואל גופי, ואילצה אותי לפרש. לא מהזווית של מי שמתבונן מבחוץ, אלא מתוך השתייכות.

יש רגעים שבהם אתה מבין שהמקצוע שבו אתה פועל כבר אינו רק תפקיד, אלא תנאי קיום. שהעייפות אינה תוצאה של עומס רגעי, אלא של דרישה מתמשכת להחזיק — ידע, סמכות, יציבות — גם כשמשהו יסודי נסדק. המפגש הזה לא התרחש דרמטית; הוא התגלגל לאט, דרך שגרה, דרך התעקשות להמשיך.

לא ביקשתי לייצג מורות, אלא להקשיב לנקודה שבה הסיפור שלהן פגש את שלי. ככל שהעבודה התקדמה, הבנתי שאני עוסק פחות במערכת החינוך ויותר במחיר של ההחזקה עצמה: מה קורה לגוף שנדרש להיות נוכח תמיד, גם כשהיכולת להחזיק כבר נשחקת. מה קורה לנפש?

חנה אשורי: "כאשר הגעתי מהקיבוץ לבית ספר תיכון האזורי הרגשתי התנגדות ותחושת איום משיטות הלמידה "העירוניות" הקשוחות, ממשטרות.
התלמידות והמורות החדשות נראו מפחידות,
אבל גם עם עוצמה מסתורית.
הדמויות 'המכשפיות' בציור מטילות כישוף אחת על השנייה, בו זמנית עם ברכה הדדית."

בחרתי לפתוח את התערוכה סמוך לחופשת חנוכה מתוך כוונה מודעת. זהו זמן שבו מתאפשרת עצירה — לא חופש במובנו המלא, אלא השהיה. סדק בלוח הזמנים, שמאפשר לראות את מה שבימים רגילים נדחק לשוליים.

חדר המורים שנבנה בגלריה אינו מחווה ואינו ביקורת נוחה. זהו מרחב מוכר לי מאוד — המקום שבו למדתי עד כמה עיקר ההוראה מתרחש מחוץ לשיעור עצמו. רציתי להביא אותו אל מרכז החלל לא כסמל, אלא כעובדה.

הווידאו המורה האלמונית נוצר מתוך הקשבה, אך גם מתוך זיהוי. הבחירה שלא להראות פנים אינה אסתטית בלבד; היא נובעת מהכרה בכך שיש מצבים שבהם הזהות האישית פחות חשובה מהמבנה שמייצר את הפגיעה.

אני כותב רגע לפני הפתיחה, כשגם אירוע הפרפורמנס שיתקיים במהלך ימי התערוכה עדיין מתהווה. במובן זה, הוא ממשיך את אותו קו: נוכחות של גוף מלמד, שנע בין שליחות לפגיעוּת, בין אחריות להיעלמות.

התערוכה כבר כאן.
היא נולדה מתוך נקודה שבה כבר לא ניתן היה להמשיך מבלי לעצור ולפרש.

מורות מתות בסתר: תערוכה קבוצתית בגלריה ק׳

„הנוסע השמיני של המערכת”: זִינוֹמוֹרָה

מתוך קו דק של רצון, נולד הגל הראשון.

רצון לעצמה, דחף שקט המבקש לגעת בעולם,

לפני שיש לו שם, לפני שיש לו צורה.

מן העומק עולה הזכר, ארכיטיפ של עוצמה.

אך העוצמה אינה שלו —

היא עוברת דרכו, משנה אותו,

מלמדת שגם כוח נעשה ולא ניתן.

ועל גל אחר עולות הנשים:

אחת נישאת אל האור, דימוי של יופי שנולד לתרבות.

שתיים מביטות בה, מבקשות להיות כמותה,

ומגלות כיצד השפעה מעצבת גוף, מעקמת חלום,

וכיצד היעשות־אישה איננה בחירה אלא תנועה תרבותית.

במערתו של נֶפּטוּן

הים מלמד את מה שהמערה של אפלטון שכחה:

שהאור והצל אינם אמת ושקר,

אלא גלים העוברים בנו,

משנים אותנו בכל פעם מחדש.

ובמרכז הסערה — שקט.

עין אחת, מתבוננת,

שומעת את השינוי לפני שנולד בו שם.

לבסוף, צורה.

לוגו של היעשות־השפעה:

הסימן שבו כל התנועות נאספות

וממשיכות לזרום הלאה,

כמו ים שאין לו סוף

וכמו דימוי שאינו מפסיק להשתנות.

כנסו לקישור לפוסט ולמאמר:

הֵעָשׂוּת-הַשְׁפָּעָה

גרסתה של האמנית האלמונית ל“האישה עם האבסינת האפלה”

האישה עם המשקה עולה מתוך רצף הדימוי האיקוני של “אישה עם אבסינת”, אך אצל האמנית האלמונית היא עוברת היפוך חרישי: המשקה אינו אסקפיזם אלא אובייקט־פצע, נוזל כהה שמזקק את המציאות במקום לטשטש אותה. היא אינה שותה כדי לברוח — אלא כדי לשאת את הבלתי־נסבל.

גופה זקוף אך אפוף עייפות שקופה; יציבה של מי שנאלצת להיות נוכחת עד כאב. פניה אינן של בדידות מטושטשת אלא של מודעות חדה, כנה־מדי, כמעט מאשימה: “אני רואה הכל. גם את מה שביקשת שלא אראה.” האבסינת, מסמל של ניוון, הופך לסמל של עיבוד־יתר, של עומק שמסוכן להביט בו ישירות.

היא כלואה בבר, שולחן, נוזל — אך התודעה גדולה מן החלל שסוגר עליה. מבטה רומז: העולם צר מדי עבורי. זו האפלה האמיתית: לא הצל, אלא הבהירות הפנימית שלא ניתן לכבות.

כך נטמעת האלמונית במהלך של היעשות–השפעה המתואר במאמר: אינה מתארת דמות, אלא מפיקה דימוי שנעשה מחשבה, מחשבה שנעשית פצע, פצע שנעשה מבט. מן הרצון לעצמה של ניטשה, דרך הדאגה וההתכווננות של היידיגר ועד ההיעשות הדלזיאנית — הדמות נעה בתהליך שבו ההשפעה אינה כוח חיצוני אלא זרימה פנימית של מודעות מדויקת מדי, חדה מדי.

ציורה הוא ההמשך החזותי של המאמר: המקום שבו ההיעשות יוצאת מן העמודים וננעצת בעין.