גלריה ק' Q Gallery

ניתן להשאיר פרטים ונחזור בחזרה:

אוצר: אילן מויאל

מציגים: זאב אנגלמאיר, ענת ויזייה, הילה חסידים, אילן מויאל, ורד נסים, שחר סריג, מירה צדר, מרים שטרמן, דוריה שרה.

גלריה ק' עברה זה מכבר, מייצוג של קול קווירי מחתרתי לייצוג של קולות שונים בחברה. בתאריך 13.11.25 נפתחה התערוכה "דור טראומת העתיד", הניצבת במוקד הדרך שאחרי — דרך ההחלמה, ההיזכרות וההתהוות החדשה של רוח ישראל לאחר המלחמה והשבת החטופים הביתה.

בעקבות תערוכת המחאה הקודמת, "קולות לקירות פתוחים", מבקשת הגלריה להמשיך את השיח הפתוח — אך הפעם לא עוד זעקה מתוך הפצע, אלא הקשבה למה שנולד מתוכו.

קולות לקירות פתוחים, 07.10.23

הזמן הזה קורא לנו לעמוד אל מול דור טראומת העתיד: הילדים, הנערות, הלוחמים, המשפחות, החברה כולה — הנושאת את הצלקת ומחוללת מתוכה משמעות, אמונה ותקווה.

הגלריה מציגה יצירות החושפות את מרקם השבר וההתחדשות, את הזיכרון המתחולל בגוף ובנוף, ואת המבט על העתיד כאתיקה חדשה של חיים.

שילוב של עבר והווה לקידוש העתיד וחופש הבחירה מחדש.

מכאב לתודעה, ממראה עיניים למראה לב, ממלחמה לשיבה הביתה. זמן התמודדות.

זאב אנגלמאיר – מפת חרדות ברזל (2023)

צוירה מיד לאחר אירועי השבת השחורה. היצירה מספרת כי החרדה היא כעת פני הארץ. אין עוד הבדל בין טופוגרפיה לנפש: כל צעקה היא הר, כל פחד הוא גבול.

אם מונק זעק בשם היחיד, הרי שכאן הצעקה מתפצלת לאלפיים גרונות – דור של קולות מתמשכים. הצעקות אינן מבקשות הצלה; הן מבקשות היעשות – היעשות־חרדה, היעשות־קול, היעשות־אדם.

כפי שכתב דלז, “הפנים הן מפה של כוח” – וכאן, כל פנים היא כוח של הישרדות.

הילה חסידים – ללא כותרת (2023)

הרישום נוצר כחלק מתערוכת המחאה "להרוג אייל קדוש" בגלריה ק' שנפתחה בתאריך 01.11.23 בקריאה להשבת החטופים, מתוך צילום חטיפתה של נעה ארגמני, המושיטה ידה לעזרה. בהתבוננות מאוחרת היצירה טומנת בתוכה מסר: “הטראומה הלאומית מהדהדת.”

היצירה נתרמה לגלריה באדיבות האמנית.

ענת ויזייה, "יום חג".

האמנית הציגה את הציור במסגרת תערוכה קבוצתית "אנחנו" שהוצגה בגלריה ק' בחודש פברואר 2025, בתערוכה המאתגרת את תפיסת המושג "קוויר" כדיוקן, בתוך השאלה: מי זה בכלל אנחנו?! בהקשר של התערוכה הנוכחית, היצירה מאתגרת את האופן שבו "יום חג" מקבל משמעות אחרת שעות ספורות לאחר כניסתו המקודשת: חג קבלת תורה, שבת המלכה, הופך ליום אבל.

אילן מויאל – מלך (מנוקד כמו מלח) הארץ.

הג׳קט האהוב, שהיה שייך לאמן ונשחק עם השנים, נטען מחדש כחפץ טעון זיכרון של ימי מלחמה. בכיסו הימני — הסידור השלם ובמקום אטיקט, דימוי המלח המוכר, ובגופו — שכבות של מלח השוכן על הבליות, כצלקות פתוחות.

בין מלך למלח, בין גוף לבגד, היצירה מתפקדת כמעין קינה על הזמן, אך גם כהכתרה של החולין ושימור טראומה.

המלח — יסוד המשמר והמטהר — מתפקד כאן כחומר גאולה: הוא משיב לאדמה את ריח הגוף, למתבלה את הזוהר, ולארץ את המלך שבה.

ורד נסים – חירות (2004)

צולם בעת לימודיה של נסים במדרשה לאמנות והוצג כחלק מסדרת "ציפור הנפש". בהקשר של תערוכה זו: חזונה של החירות גובה מחיר בדם ובנפש.

צילום: נווה כהן.

דוריה שרה – הגנן (2025)

צויר כמתנה לאוצר התערוכה "אנחנו", שהוצגה בגלריה ק' בפברואר 2025..

הציור ממשיך את סדרת Super Happy Gardens – מעין אגדת ילדים למבוגרים החוקרת מיניות ונוף בין פנטזיה לממשות.

בהקשר של דור טראומת העתיד, מוצג האוצר בדמות הגנן המכסה את פניו וחושף את גופו בחסות האמנות ובנוצות דיו מרחפות – חזון שבו הפצע נובט מחדש כגן.        

גלריית צילומי הצבה בחלל גלריה ק'

עץ הזית כמו הבית, אילן מויאל, דימוי דיגיטלי, 2025.

שיר שמביט בעץ הזית כסמל טעון של מקום. בין ריח גשם ראשון למסיק בעיר, בין חומוס במסעדה ערבית לבין ביזת יבול בגדה — הזית הופך למראה של המציאות כאן, "בשולי המלחמה". פרי של חסד ושלום שנהפך לכלי לאומנות; עץ שהוא בית, שמן שהוא גם משיכה וגם מריבה. דרך השורשים — תרבותיים, דתיים וחילוניים — השיר מבקש לגעת במתח שבין הזיכרון, הכאב, והבית שאנחנו מנסים לשמור עליו.

נִיחוֹחַ שֶׁל גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן בָּאֲוִיר

עוֹנַת מַסִּיק הַזֵּיתִים הִגִּיעָה לָעִיר

זְמַן טוֹב לְנַגֵּב חוּמוּס בְּמִסְעָדָה עַרְבִית

וְלִבְזֹז אֶת הַיְּבוּל בַּגָּדָה הַמַּעֲרָבִית

עֵץ הַזַּיִת כְּמוֹ הַבַּיִת

שֶׁמֶן הַמְּשִׁיכָה, טַעַם הַשִּׂמְחָה

פֵּרוֹת שֶׁל חֶסֶד עוֹלָמִי

הוֹפְכִים לִכְלִי נֶשֶׁק לְאֻמִּי

הַגֶּשֶׁם מְטַפְטֵף עַל עֲצֵי הַזֵּיתִים,

הַטִּפּוֹת מַשְׁקוֹת אֶת פְּרִי הַמְּלָכִים.

הַסֵּמֶל שֶׁל הַשָּׁלוֹם, בִּשְׁמָם שֶׁל קְדוֹשִׁים,

כָּעֵת קַל יוֹתֵר לַעֲקֹר אֶת הַשָּׁרָשִׁים.

עֵץ הַזַּיִת, כְּמוֹ הַבַּיִת

שֶׁמֶן הַמְּרִיבָה, דֶּלֶק מִלְחָמָה

שָׁרָשִׁים שֶׁל קִיּוּם תַּרְבּוּתִי

מִתְפַּצְּלִים לְחִלּוֹנִי מוּל דָּתִי

שיר קינה ומחאה על ארץ שנקרעה מבניה ובנותיה — אדמה של אמונה, של מלחמה ושל שכחה. בין העמים, בין תקווה לאובדן, נולדת זעקה חדשה על זהות ועל זיכרון. דור אחר דור נושא בלבו את אותה פציעה — טראומה בין־דורית שהופכת את הלב לשדה קרב, שבה נלחמים האהבה והפחד, האמונה והייאוש, האדם והמדינה.

שיר מערוץ "שעון מעורר"

מילים: אילן מויאל

דור אחר דור נושא בלבו את אותה פציעה —
טראומה בין־דורית שהופכת את הלב לשדה קרב,
שבה נלחמים האהבה והפחד,
האמונה והייאוש, האדם והמדינה.

אֶרֶץ חֲבוּלָה, מְדִינָה אֲבֵלָה.

שְׁנֵי עַמִּים, בְּנֵי אַבְרָהָם אָבִינוּ.

מִבֵּרֵאשִׁית נִלְחָמִים,

יִשְׁמָעֵאל וְיִצְחָק אָחִינוּ.

עַל אֲדָמָה, עַל זְכוּת רִאשׁוֹנִים.

מִסָּבִיב שְׁמָמָה וְדָם שֶׁל מַאֲמִינִים.

שָׂמִים לְכֻלָּם פְּלַסְטֵרִים עַל תַּחְבּוֹשׁוֹת

וְאוֹמְרִים לָנוּ שֶׁאֵין מָה לַעֲשׂוֹת.

מִשְׁפָּחוֹת חֲבוּלוֹת בַּלֵּב וּבַנְּשָׁמָה,

אֲבוּדוֹת לְדוֹרוֹת, תָּמִיד בַּמִּלְחָמָה.

אֶרֶץ חֲלֻקָּה, זֶהוּת מְחוּקָה.

שְׁתֵּי דָּתוֹת, בְּתַחֲרוּת עַל שְׁמֵנוּ,

מִימי הַמִּקְרָא, גּוֹנְבִים אֶת קוֹלֵנוּ.

"הַמַּלְאָכִים" – הַנְּשִׂיאִים וְרָאשֵׁי הַמֶּמְשָׁלָה

מְחַבְּקִים אֶת הַתֹּאַר בְּעֶלְיוֹנוּת אֻמְלָלָה,

וְעַל רָאשֵׁינוּ תִּפֹּל הַקְּלָלָה.

שָׂמִים לְכֻלָּם פְּלַסְטֵרִים עַל תַּחְבּוֹשׁוֹת

וְאוֹמְרִים לָנוּ שֶׁאֵין מָה לַעֲשׂוֹת.

חַיָּלִים לוֹחֲמִים בַּלֵּב וּבַנְּשָׁמָה,

אֲבוּדִים מִתְאַבְּדִים לֹא מוֹצְאִים נֶחָמָה.