גלריה ק' Q Gallery

דימוי: האמנית האלמונית, מַקְהֵלַת אֵירוֹוִיזְיוֹן בָּאָסוֹן

ביום ג' 10.02.26 נפתחת תערוכה מעוררת מחלוקת על אודות החרם העולמי כלפי השתתפות ישראל באירוויזיון.

התערוכה „אירוויזיון בזמן אסון” בוחנת את המתח שבין מופע תרבותי גלובלי לבין מציאות של משבר, חרם, פיצול תודעתי וריבוי קולות. העבודות המוצגות אינן עוסקות בתחרות המוזיקלית כשלעצמה, אלא במנגנון התרבותי שבתוכו מתקיימים צפייה, השתתפות והזדהות — גם כאשר המציאות סביב רוויה באלימות, אובדן וערעור מוסרי.

האירוויזיון משמש כאן כפריזמה: מופע הנתפס כא־פוליטי, אך פועל כזירה טעונה של ייצוג, כוח, שייכות ומחיר.

העבודות והאמנים המשתתפים:

האמנית האלמונית ואילן מויאל — „Ancient National Symphony”

עבודה פואטית־סמלית שנוצרה כשיתוף-פעולה בין דימוי מודפס מאת האלמונית, המציג את "טראנסיס – עורבנית-חקיינית", ועליו תוספת של האמן והאוצר. היצירה המתארת גוף קולקטיבי מדומיין כאובייקט רזוננטי יחיד. הלאומיות מופיעה כאן לא כזיכרון נוסטלגי, אלא כמנגנון רגשי וטקסי הפועל בו־זמנית ככוח מאחד וככוח מעצים. בעדכון האחרון של העבודה נוספו מאזניים תלת־ממדיים: מצד אחד דמות „אוצר”, ומנגד פרח אדום שנשר — כמשקל הלב האנושי. תוספת זו מחדדת את המתח בין סמכות, שיפוט וערך מוסדי לבין פגיעות, חמלה ורגש.

עובד צרף — „Made in Israel”

צילום המתמקד בדימוי מוכתב של נראות, גוף וסמל. העבודה נעה בין אותנטיות לבימוי, בין זהות חיה לבין מיתוג לאומי, ובוחנת כיצד דימוי מדינתי נארז, מופץ ונצרך כלפי חוץ — לעיתים תוך ניתוק מהמציאות המורכבת שהוא אמור לייצג.

רותם ראובן ארג’ואן — „Frida’s Heart”

עבודה המתכתבת עם דמותה האיקונית של פרידה קאלו, אך מציגה אותה כדמות מודעת לעצמה, כחקיינית הבוחרת בנתיב של נתינה רגשית לשירות המוזיקה והביטוי האמנותי. היצירה מבקשת להחזיר למופע ממד של מחויבות פנימית ולא של תיווך ציני.

חנה אשורי — „The Measurers”

ציור חדש המבוסס על דמות מתוך תערוכת היחיד שלה „Tziurkav” (2018). הדמויות משתקפות זו בזו כקהל שופט, מודד ומבקר. מתוך כשל אישי משותף נחשפת אלימות שקטה הטמונה במנגנוני ביקורת תרבותית פנימית ובשיח הערכה לכאורה נייטרלי.

סמדר לומניץ — „אני חמור, מי בא איתי לנעור?” (וידאו)

סמדר לומניץ מצטרפת לתערוכה מעמדה אישית, חשופה וחד משמעית. לומניץ מאמינה בבירור שישראל צריכה להשתתף באירוויזיון, ורואה בהשתתפות עצמה – למרות מורכבותה – פעולה של סוכנות ולא של נסיגה. בתערוכה מוצגות 2 יצירות: ציורה משנת 2017, "מחווה לעצמי המבוגר", המתאר מאבק מתמשך עם הרצון לשיר לצד פחדים שחסמו את קולה מילדותה. לעומת זאת, ולראשונה בהקשר זה, לומניץ מציגה עבודת וידאו עכשווית (48 שניות), שנוצרה במיוחד עבור התערוכה: שיר קצר והומוריסטי שכתבה, הלחינה וביצעה – "אני חמור, אני חמור, קדימה כולם, מי מצטרף אליי לנהירה?". נוכחותה בתערוכה, הנעה בין פגיעות להומור, וידוי וביצוע מודע, מבטאת מחויבות להשתתפות גם כשהיא כרוכה במבוכה, סיכון ואי נוחות – התעקשות להישאר בתוך השיח במקום להתרחק ממנו.

פרוין שמואלי בוכניק — „שירת הבריאה” (שמן על בד)

ציור הבנוי בטכניקה קלאסית של שכבות לאזורה, הפורש מרחב קוסמי של זהב וספיר. ציפורי שיר בתנועה מעגלית הופכות לשירה ולתפילה חזותית. העבודה נקראת כמשאלה אוניברסלית לטוהר, ריפוי ויופי נשגב, ומוצבת כמענה ישיר לדמות העורבנית־חקיינית: שירת הזמיר כעמדה עיקשת כנגד רעש, האשמה וחרם.

גיא הגלר — „The Boxer” (2013)

צילום מתוך סדרה מתמשכת העוסקת במופע וב־ready made. דמות מתאגרף עם כפפות צהובות המצולמת ב־extreme close-up, מהדהדת מאבק מתמשך בתוך ערפל של מידע, טשטוש ועמימות. בין פוקוס אידיאלי לטשטוש מתעתע, העבודה מבטאת ניסיון “להכות חזרה” במציאות שבה גם העובדות עצמן מצויות בעימות ובמרווח שנוצר בין צבע כתזכורת מטושטשת לטראומה לאומית שמדחקה לשוליים.

מרים שטרמן — „The Spectators”

רישום שנוצר במיוחד עבור התערוכה. דמות קדמית החושפת את ליבה עומדת מול רקע של פרצופים וקולות — מערכת הצופה, צורכת ומתעלמת. העבודה מצביעה על המחיר הרגשי של השתתפות במנגנון תרבותי רחב ועל הפער בין ייצוג כן לבין ציניות ושימוש פוליטי במופע.

מירה צדר — דיוקן מתוך סדרת דיוקנאות מופשטים (2015)

דיוקן העוסק בפיזור הדעת ובהתמקדות בתחושה. ריבוי הקולות המתואר בעבודה משקף תודעה כוזבת, עמוסה ורועשת, ומציע מבט פנימי על מצב נפשי ותרבותי של היעדר בהירות.

תמי אלקון – מכחולי שח-מט

מציגה בתערוכה זו שיר מחאה המופיע כמקבץ של אמירות המחברות באופן חזותי בין האמן ומהות המחשבה אל-מול העשייה, ובין תפקידה של האמנות בתוך פוליטיקה של מלחמה במציאות של ישראל. השיר מתכתב עם אמנות מושגית וחושף את המתח בין המקומי   לבינלאומי בתוך אמנות ויצירה שנועדו להתהוות בסביבה מפרה ומאפשרת, מתנגשות במחסום של חרם ונידוי. דימויים העולים מהשיר מאוירים ברגישות של מכחול דיו ואקוורל ישירות על גבי הטקסט המודפס ככרזה, פותחים אותו לשדות רב תרבותיים ונוגעים במעבר מהאינטימי לחשוף.

סיכום אוצרותי

יחד, העבודות בתערוכה יוצרות מרחב של התנגדות שקטה: לא מחאה ישירה, אלא התעקשות על מורכבות, על שירה, על מבט ועל אחריות. זהו מרחב שבו המופע אינו מבטל את האסון — אלא מתקיים בתוכו, ומחייב בחינה מחודשת של מקומם של האמן, הצופה והקולקטיב בתוך תרבות של צפייה, השתתפות ושיפוט.