גלריה ק' Q Gallery

אילן מויאל

מהו חטא בזמן שבו עצם ההתעקשות לדבר נתפסת כסטייה, ומהו עונש כאשר מנגנוני השיפוט ממשיכים לפעול גם לאחר שאיבדו את משמעותם?

התערוכה “החטא ועונשו(?)” נפתחת מתוך עיסוק בדימויי הכרעה — מאזניים, גוף, סמכות — אך מפרקת אותם מבפנים. אין כאן הצעה לצדק מתוקן, אלא בחינה של האופן שבו מושגים כמו מוסר, אשמה וחנינה נשחקים, מתהפכים ולעיתים משמשים ככלי של שליטה והשתקה.

חמשת הדימויים בסדרה של אילן מויאל "מאזני החטא-ועונשו" מובאים כתמצית הבסיס הפילוסופי-אתי לתערוכה ומהווים שער רעיוני אל המהלך כולו:

המתקה על עונש

דמות פושטת זרועות אוחזות מאזניים, כמי שמבקשת לרכך גזר דין שכבר נגזר. אך תנוחת הגוף הפתוחה אינה מבטלת את מנגנון השיפוט, אלא חושפת את המאמץ האנושי להמתיק מערכת שאיבדה את מידת החמלה שבה.

חנינה מגונה

כאן החנינה עצמה הופכת לאובייקט חשוד. הגוף הפגיע נושא את המאזניים על בשרו, ומעלה שאלה מטרידה: מתי מחילה חדלה להיות מעשה מוסרי והופכת למחווה של כוח, סלקטיבית, כזו שמדגישה מי זכאי לה ומי מודר ממנה.

חטא על פשע

הדימוי מצביע על הצטברות אלימה: פשע שנענה בחטא נוסף, תגובה שמעמיקה את העוול במקום לבלום אותו. המאזניים אינם מאזנים עוד — הם נגררים יחד עם גוף שכפוף תחת רצף של הכרעות כושלות.

לבן על לבן

לובן כפול — גוף, בגד, מרחב — יוצר אשליה של טוהר, אך גם מחיקה. זהו דימוי של מוסר המבקש להיראות נקי, תוך טשטוש הזיכרון, ההקשר והאחריות. חפות שהופכת לריק.

מאזני השכינה

הדימוי המיתי והמרוחק ביותר בסדרה. דמות כמעט לא-אנושית, מכונפת, אוחזת מאזניים ממעל. זהו שיפוט שמיימי שנותק מן הגוף, מן הסבל, מן הקרקע — סמכות שממשיכה לשקול, אך חדלה מלהיות נוכחת.

יחד, חמשת הדימויים אינם מציעים הכרעה אלא מציבים מראה: עולם שבו מנגנוני הצדק ממשיכים לפעול גם לאחר שאיבדו את יכולתם להבחין בין חטא, פשע, מחילה ואנושיות.

גלריית דימויים מהתערוכה תפורסם לאחר הפתיחה

"החטא ועונשו (?)" בפורטפוליו