דור הטראומה: אמנות והתמודדות לאחר מלחמה.

אוצר: אילן מויאל

מציגים: זאב אנגלמאיר, ענת ויזייה, הילה חסידים, אילן מויאל, ורד נסים, שחר סריג, מירה צדר, מרים שטרמן, דוריה שרה.

גלריה ק' עברה זה מכבר, מייצוג של קול קווירי מחתרתי לייצוג של קולות שונים בחברה. בתאריך 13.11.25 נפתחה התערוכה "דור טראומת העתיד", הניצבת במוקד הדרך שאחרי — דרך ההחלמה, ההיזכרות וההתהוות החדשה של רוח ישראל לאחר המלחמה והשבת החטופים הביתה.

בעקבות תערוכת המחאה הקודמת, "קולות לקירות פתוחים", מבקשת הגלריה להמשיך את השיח הפתוח — אך הפעם לא עוד זעקה מתוך הפצע, אלא הקשבה למה שנולד מתוכו.

קולות לקירות פתוחים, 07.10.23

הזמן הזה קורא לנו לעמוד אל מול דור טראומת העתיד: הילדים, הנערות, הלוחמים, המשפחות, החברה כולה — הנושאת את הצלקת ומחוללת מתוכה משמעות, אמונה ותקווה.

הגלריה מציגה יצירות החושפות את מרקם השבר וההתחדשות, את הזיכרון המתחולל בגוף ובנוף, ואת המבט על העתיד כאתיקה חדשה של חיים.

שילוב של עבר והווה לקידוש העתיד וחופש הבחירה מחדש.

מכאב לתודעה, ממראה עיניים למראה לב, ממלחמה לשיבה הביתה. זמן התמודדות.

זאב אנגלמאיר – מפת חרדות ברזל (2023)

צוירה מיד לאחר אירועי השבת השחורה. היצירה מספרת כי החרדה היא כעת פני הארץ. אין עוד הבדל בין טופוגרפיה לנפש: כל צעקה היא הר, כל פחד הוא גבול.

אם מונק זעק בשם היחיד, הרי שכאן הצעקה מתפצלת לאלפיים גרונות – דור של קולות מתמשכים. הצעקות אינן מבקשות הצלה; הן מבקשות היעשות – היעשות־חרדה, היעשות־קול, היעשות־אדם.

כפי שכתב דלז, “הפנים הן מפה של כוח” – וכאן, כל פנים היא כוח של הישרדות.

הילה חסידים – ללא כותרת (2023)

הילה חסידים, 2023, ללא כותרת. נועה ארגמני

נועה ארגמני שנחטפה לרצועת עזה. צילום: ללא — הילה חסידים, 2023, ללא כותרת. נועה ארגמני

הרישום נוצר כחלק מתערוכת המחאה "להרוג אייל קדוש" בגלריה ק' שנפתחה בתאריך 01.11.23 בקריאה להשבת החטופים, מתוך צילום חטיפתה של נעה ארגמני, המושיטה ידה לעזרה. בהתבוננות מאוחרת היצירה טומנת בתוכה מסר: “הטראומה הלאומית מהדהדת.”

היצירה נתרמה לגלריה באדיבות האמנית.

ענת ויזייה, "יום חג".

האמנית הציגה את הציור במסגרת תערוכה קבוצתית "אנחנו" שהוצגה בגלריה ק' בחודש פברואר 2025, בתערוכה המאתגרת את תפיסת המושג "קוויר" כדיוקן, בתוך השאלה: מי זה בכלל אנחנו?! בהקשר של התערוכה הנוכחית, היצירה מאתגרת את האופן שבו "יום חג" מקבל משמעות אחרת שעות ספורות לאחר כניסתו המקודשת: חג קבלת תורה, שבת המלכה, הופך ליום אבל.

אילן מויאל – מלך (מנוקד כמו מלח) הארץ.

הג׳קט האהוב, שהיה שייך לאמן ונשחק עם השנים, נטען מחדש כחפץ טעון זיכרון של ימי מלחמה. בכיסו הימני — הסידור השלם ובמקום אטיקט, דימוי המלח המוכר, ובגופו — שכבות של מלח השוכן על הבליות, כצלקות פתוחות.

בין מלך למלח, בין גוף לבגד, היצירה מתפקדת כמעין קינה על הזמן, אך גם כהכתרה של החולין ושימור טראומה.

המלח — יסוד המשמר והמטהר — מתפקד כאן כחומר גאולה: הוא משיב לאדמה את ריח הגוף, למתבלה את הזוהר, ולארץ את המלך שבה.