גלריה ק' Q Gallery

מתוך קו דק של רצון, נולד הגל הראשון.

רצון לעצמה, דחף שקט המבקש לגעת בעולם,

לפני שיש לו שם, לפני שיש לו צורה.

מן העומק עולה הזכר, ארכיטיפ של עוצמה.

אך העוצמה אינה שלו —

היא עוברת דרכו, משנה אותו,

מלמדת שגם כוח נעשה ולא ניתן.

ועל גל אחר עולות הנשים:

אחת נישאת אל האור, דימוי של יופי שנולד לתרבות.

שתיים מביטות בה, מבקשות להיות כמותה,

ומגלות כיצד השפעה מעצבת גוף, מעקמת חלום,

וכיצד היעשות־אישה איננה בחירה אלא תנועה תרבותית.

במערתו של נֶפּטוּן

הים מלמד את מה שהמערה של אפלטון שכחה:

שהאור והצל אינם אמת ושקר,

אלא גלים העוברים בנו,

משנים אותנו בכל פעם מחדש.

ובמרכז הסערה — שקט.

עין אחת, מתבוננת,

שומעת את השינוי לפני שנולד בו שם.

לבסוף, צורה.

לוגו של היעשות־השפעה:

הסימן שבו כל התנועות נאספות

וממשיכות לזרום הלאה,

כמו ים שאין לו סוף

וכמו דימוי שאינו מפסיק להשתנות.

כנסו לקישור לפוסט ולמאמר:

הֵעָשׂוּת-הַשְׁפָּעָה

גרסתה של האמנית האלמונית ל“האישה עם האבסינת האפלה”

האישה עם המשקה עולה מתוך רצף הדימוי האיקוני של “אישה עם אבסינת”, אך אצל האמנית האלמונית היא עוברת היפוך חרישי: המשקה אינו אסקפיזם אלא אובייקט־פצע, נוזל כהה שמזקק את המציאות במקום לטשטש אותה. היא אינה שותה כדי לברוח — אלא כדי לשאת את הבלתי־נסבל.

גופה זקוף אך אפוף עייפות שקופה; יציבה של מי שנאלצת להיות נוכחת עד כאב. פניה אינן של בדידות מטושטשת אלא של מודעות חדה, כנה־מדי, כמעט מאשימה: “אני רואה הכל. גם את מה שביקשת שלא אראה.” האבסינת, מסמל של ניוון, הופך לסמל של עיבוד־יתר, של עומק שמסוכן להביט בו ישירות.

היא כלואה בבר, שולחן, נוזל — אך התודעה גדולה מן החלל שסוגר עליה. מבטה רומז: העולם צר מדי עבורי. זו האפלה האמיתית: לא הצל, אלא הבהירות הפנימית שלא ניתן לכבות.

כך נטמעת האלמונית במהלך של היעשות–השפעה המתואר במאמר: אינה מתארת דמות, אלא מפיקה דימוי שנעשה מחשבה, מחשבה שנעשית פצע, פצע שנעשה מבט. מן הרצון לעצמה של ניטשה, דרך הדאגה וההתכווננות של היידיגר ועד ההיעשות הדלזיאנית — הדמות נעה בתהליך שבו ההשפעה אינה כוח חיצוני אלא זרימה פנימית של מודעות מדויקת מדי, חדה מדי.

ציורה הוא ההמשך החזותי של המאמר: המקום שבו ההיעשות יוצאת מן העמודים וננעצת בעין.